אני פראלימפי! ארצ'ר לי וולמסלי

ליי נולד עם רגלי מועדון. היא הייתה מעורבת בתאונת אופניים ב-1980 שגרמה לשבר חמור בקרסול. בגיל 30, היא אובחנה אז עם RA. היא התחילה לירות בחץ וקשת ב-2006 וכיום היא פראלימפית גאה.   

ליי הוא בן 43 ובעל אזרחות כפולה (ארה"ב/בריטניה). לאחר שנולדה עם רגלי מועדון, שתוקנו עם מוט דניס בראון, היא הייתה מעורבת בתאונת רכיבה על אופניים ב-1980 שגרמה לשבר חמור בקרסול, ומשמעותה ניתוח לאיחוי עצמות ותיקון נזקי שרירים, רצועות וגידים.  

בגיל 30, בשנת 1999, היא אובחנה עם RA עם דלקת בידיים, פרקי הידיים, המרפקים, הכתפיים, הצוואר, עמוד השדרה, הירכיים, הברכיים, הקרסוליים וכפות הרגליים ונוטלת סולפסאלזין ומתוטרקסט כדי לשלוט במחלה. היא החלה לקשת ב-2006, ולאחר רצף של מחלות ופציעות השתתפה בעונתה המלאה הראשונה ב-2008.  

 זהו סיפור המסע הפראלימפי שלה...
 
"אם הייתם שואלים אותי לפני שנה אם אשתתף בפאראילמפיאדה, התשובה הייתה "אני מקווה שכן, אבל אני בספק".
 
מהר קדימה שנה ועכשיו אני פראלימפי. אפילו המחשבה על זה עוצרת לי את הנשימה. הצעדים הראשונים שלי בנתיב הפראלימפי התחילו עוד ב-2009, אבל המשחקים לא היו בראשי אז.
 
פשוט רציתי למצוא את דרכי לחוליית החץ וקשת הלאומית. השתתפתי ב-TID, מסווג, אבל שום דבר נוסף לא קרה, אז פשוט המשכתי את החץ וקשת שלי. הגשתי בקשה לתוכנית UK Sport Talent 2012 עבור חץ וקשת, ועשיתי את דרכי דרך מספר נסיונות והמשכתי לתוכנית שמשמעותה הייתה מחנות אימונים כל שבועיים במשך שישה חודשים. למרבה הצער, למרות האישה היחידה בתוכנית, לא הביאו אותי לנבחרת, אלא המשכתי בקליעה שלי. ביוני 2011, השתתפתי ב-BWAA IUnternational ולא רק הכשרתי שלישי, אלא זכיתי במדליית הארד כעצמאי בריטי נגד קשתים בינלאומיים. ואז שמתי לב והוזמנתי לייצג את GB בצ'כיה שם זכיתי בזהב תה, והובאתי לסגל בספטמבר 2011. הרבה השתנה.
 
התחלתי להשתמש בשרפרף בפברואר 2012 כדי לעזור לי לאיזון. שיניתי חיצים. שיניתי את הטכניקה שלי. נראה שזה עזר כשסיימתי במקום השני בשני צילומי הבחירה ונבחרתי לנבחרת. אחרי זה, זה היה זמן הראש למטה. בין מאי לאוגוסט הייתה מערבולת - הרבה אימונים, תחרויות, פגישות, השקות, ראיונות. נפלא ומפחיד. כל התחרויות, המפגשים והייעוץ בעולם לא יכולים להכין אותך לאולימפיאדת הנכים.
 
מחנה ההחזקה באוניברסיטת באת' היה חיץ הכנה טוב, אבל כשהאוטובוס נכנס לכפר הפראלימפי, ידעת שזה משהו מיוחד והתייחסו אלינו ככוכבים מתחילתו ועד סופו. כמעט הכל היה מכוון לאתלטים והופך את השהות הפראלימפית שלנו למדהימה. יוצרי המשחקים, המתנדבים והצוות היו פנטסטיים ולא יכלו לעשות מספיק בשבילנו. הכפר היה כמו שהעולם צריך להיות - כולם שמחים, אומרים שלום, הכל נקי ומתנהל ביעילות. מעבר לנחמדות הייתה הסיבה להיות שם - הירי בחץ וקשת.
 
בהתחשב בכך שזו הייתה התחרות הבינלאומית הגדולה הראשונה שלי, הייתי מרוצה מהביצועים האישיים שלי. בתור קשתים, אנחנו לא יורים מול המונים, אז היו לנו שתי אפשרויות - לספוג הכל או להיות מבועת. לאחר שרק יומיים לפני כן הייתי חלק מטקס הפתיחה, הרגשתי כמו כוכבי רוק בהופעה נמכרת, ירי 70 מ' מול בני משפחה וחברים נראה מרגיע. האדרנלין שלי דפק, למרות שהרגשתי רגיעה חיצונית, אבל לקחתי כוח ממשפחה וחברים שעודדו אותי, וניצחתי במשחק הראשון שלי. זה היה כמו לצאת לרכיבה מלהיבה שאי אפשר היה לחכות לצאת אליה שוב, ולמזלי יצא לי לצאת אליה שוב. לצערי, היריב הבא שלי שהמשיך לזכות בארד, הוציא אותי. אם הייתי צריך להפסיד למישהו, זו הייתה היא, כי היא קשת פנטסטית ומתוקה. אחרי שהיא זכתה במדליה, חלקנו חיבוק ארוך וכמה דמעות. המאמן שלה, שמדבר רק מעט אנגלית, אמר שזה ניצחון לאירופה. אם לשפוט לפי עוצמת החיבוק שלה, זה בהחלט הרגיש כך. בעקבות המשחקים, חווינו את החוויה המדהימה של טקס הסיום ומרגש ומרגש עוד יותר, מצעד הספורטאים.
 
ההשתפכות מהציבור הייתה מדהימה וגרמה לי לחייך ולבכות לאורך כל היום. מעולם לא הרגשתי מיוחד או נערץ יותר, ובוודאי הלוואי שכל מי שהפך את המשחקים שלי לנפלאים כל כך היה איתי על הציפה. ברגע שארזנו את ערכתנו, העמסנו את האוטובוסים וחזרנו לבתינו, לא עבר זמן רב עד שהנורמליות חזרה למרות שניסינו לרכוב על הגל הפראלימפי כמה שיותר זמן.
 
למרבה הצער עבור חלקנו, הגל התמוטט רק שבועות לאחר סיום המשחקים. זה הצד של הספורט שרבים לא רואים, אבל בכל זאת הוא חלק מספורט העילית. למרות שתמיד יש שינויים אחרי משחק, לא ציפינו שהנזק יהיה כל כך חמור. קצת יותר ממחצית מהסגל שלנו שוחררו, רבים מהם הפראלימפיים בעבר ובהווה. הדבר הטוב בחץ וקשת הוא שכולנו חברים במועדוני חץ וקשת ואנחנו עדיין יכולים להיות תחרותיים בספורט. התקווה היא שבהיותנו תחרותיים נוכל לשמור על חלומותינו לריו 2016 בחיים". ליי אומר "יש לי צוות ראומטולוגי נהדר שדואג לי טוב מאוד.
 
בינואר התחלתי לצלם מתוך שרפרף, מה שעזר לי באיזון. אני יכול לצלם יותר אם אני עושה מעט ולעתים קרובות, מתחמם ומתמתח. הכי חשוב שאני מקשיבה לגוף שלי. אין טעם לנסות לירות כשיש לי התלקחות או כאב, כי אני לא אירה כמיטב יכולתי וזה לא רק יכאב אלא יוריד אותי. זה איכות ולא כמות. מכיוון שחץ וקשת הוא משחק מנטלי, אני יכול לדמיין או לעבוד על הפסיכולוגיה שלי אם אני לא מסוגל לירות. מחלת RA משמעה גם התאמת היבטים מסוימים של הקליעה שלי, כמו שימוש בשרפרף, נעילת נעליים תומכות ואורתוטיות, תומכות פרק כף היד וכו', כמו גם טכניקה כמו תנוחת היד והעוגן. חץ וקשת פאראלימפי זהה למעשה לאולימפי, מה שמסתגל הוא הקשת, לא התמיכה״.

 חורף 2012: מאת ליי וולמסלי