לברוח מ-RA, איך הליכה מסביב לבלוק הייתה הצעד הראשון לעבר עתיד בריא יותר

אן ג'ונס אובחנה כסובלת מ-RA בשנת 2010, בגיל 35. נחושה להחזיר קצת את השליטה על גופה, היא איבדה 3 אבנים ב-6 חודשים ודחפה את עצמה להישאר בריאה באמצעות ריצה. בשנת 2012, היא נבחרה מהצבעה ציבורית להשתתף ב-Lottery Anniversary Olympic Park Run, ריצה של חמישה קילומטרים סביב האתר של לונדון 2012.  

בשנת 2010, בגיל 35, אובחנתי באופן בלתי צפוי עם דלקת מפרקים שגרונית. הכאב בכל הגוף שלי היה מייאש, במיוחד בידיים וברגליים, אז קיבלתי מיד סטרואידים כדי לעזור להפסיק את זה.  

לאחר מכן ביליתי את רוב שנת 2011 בבית החולים הלאומי המלכותי למחלות ראומטיות באמבט, תוך כדי סריקות ובדיקות כדי לנסות ולגלות את התערובת הנכונה של תרופות וטיפול שתגרום לכאב המשתק להפסיק ולאפשר לי לצאת מהסטרואידים. לטפל במשפחה שלי.
 
בספטמבר 2011, בגלל גילי הצעיר והאגרסיביות של המחלה, הוצעתי למימון תרופת ניסוי בשם Infliximab דרך Primary Care Trust.
 
לאחר מספר רב של בדיקות, סריקות ובדיקות רפואיות, התקשרתי לומר שהתקבלתי למימון לשנה אחת החל מהשבוע שלאחר מכן. זה אומר שאצטרך לנסוע לבאת' מטאונטון כל שבועיים, אחר כך כל ארבעה שבועות ולבסוף כל שמונה שבועות ולשבת עם מחט בזרועי בזמן שהתרופה החלוצית הוזרקה לי במשך שלוש שעות. בתקופה זו החלטתי בסופו של דבר להפסיק לרחם על עצמי ולפנות את חיי לכיוון חיובי לאחר שהרגשתי מאוד מדוכא ומפוחד בשנה האחרונה.
 
בעלי מאט ושתי ילדות קטנות, לורן ואלה, תמכו כל כך, אבל בהתחלה היו קצת מודאגים מהאופן שבו ההשקפה החדשה שלי על החיים תשפיע על המחלה בתוך הגוף שלי והאם אני הולך להחמיר את המצב. מיד לאחר שקיבלתי את העירוי הראשון שלי של אינפליקסימאב, הצטרפתי ל-WeightWatchers על מנת להוריד את שתי האבנים במשקל שעליתי בזמן השימוש בסטרואידים ואז יצאתי לטיול.
 
עכשיו ללכת לטיול מסביב לבלוק אולי לא נראה הרבה עבור אנשים מסוימים, אבל לא יכולתי להתרחק מאוד במשך יותר משנה אז זה היה הישג ענק עבורי.
 
במשך חודשיים כל מה שיכולתי לעשות זה ללכת ואז התחלתי ללכת כוח לפני שהתקדמתי לריצה. קבוצת אמהות פתחה קבוצת ריצה ביום חמישי בבוקר משערי בית הספר ובהתחלה פשוט התבוננתי בהן, עד שיום אחד אזרתי אומץ וביקשתי להצטרף אליהן. כולם היו נעימים מיד ומנהיג הריצה הקשיב לדאגות והדאגות שלי לגבי הריצה עם RA ותמך בי כבר מהריצה הראשונה ההיא. לא יכולתי לרוץ כל שבוע כי לפעמים הייתי כואב מדי או עייף מדי, אבל הבנות בקבוצה תמיד קיבלו אותי בחזרה בזרועות פתוחות ובמילים של עידוד. כמוטיבציה להמשיך לרוץ ולעבוד קשה כדי לשמור על כושר ובריא, נרשמתי למירוץ 5 ק"מ לחיים בטונטון והצלחתי לרוץ את כל ה-5 ק"מ.
 
הייתי שבר רגשי כשחציתי את קו הסיום עם 3,000 הנשים האחרות שהיו שם! הפכתי גם לחבר זהב ב-WeightWatchers על שהגעתי למשקל היעד שלי על ידי ירידה של יותר משתי אבנים בשישה חודשים. ביום שהיה היום הכי חם בשנה עד כה, רצתי אז את המירוץ לחיים של 10 ק"מ בריסטול עם בן זוגי לריצה והחבר הכי טוב שלי, טיפ.
 
זו הייתה חוויה רגשית ומתישה פיזית אבל הצלחתי להשלים את הריצה תוך שעה ו-5 דקות. טיפ הייתה לצידי מהיום הראשון של פגישה איתה בקבוצת הריצה וכל הזמן שומרת על מוטיבציה, גם אם אני מסוגלת ללכת רק בגלל ההגבלות של RA שלי. 18 חודשי החיוביות והעבודה הקשה שלי בלימוד ריצה זכו לתגמול ביום ראשון ה-21 ביולי, כאשר נבחרתי מהצבעה ציבורית להשתתף ב-Lottery Anniversary Olympic Park Run, ריצה של חמישה קילומטרים מסביב לאתר של לונדון 2012. מההתחלה לסיים את כל היום היה באמת מדהים וחוויה של פעם בחיים.
 
השותף שלי לריצה טיפ והחבר הטוב קרי הגיעו כדי לספק תמיכה ולעודד אותי מכיוון שבעלי עובד בחו"ל והיו לי רק שני כרטיסי אורח כך שהבנות שלי לא יכלו להגיע. סר כריס הוי התחיל את המירוץ ופולה רדקליף, ויקטוריה פנדלטון ומל סי (מהספייס גירלז) היו בקו הקדמי.
 
הריצה הרגישה מאוד ארוכה, מאוד קשה ומאוד חמה, אבל כל זה נשכח כשנכנסתי דרך המנהרה החשוכה אל האורות הבוהקים של האצטדיון בנקודת 300 המטר של מסלול הריצה. נופפתי לקהל 20,000 המעודדים, כולל טיפ וקרי, ואיכשהו מצאתי את האנרגיה לרוץ בריצת 100 מטר ישר בסגנון יוסיין בולט הכי טוב שלי! סיימתי את ריצת החמישה מייל ב-48 דקות ו-42 שניות, שזה שיא אישי. אני אמשיך לברוח מהמחלה הזו עד שהרגליים שלי פיזית לא יעבדו יותר!

סתיו 2013 מאת אן ג'ונס