המנכ"ל המסרב

בלוג מאת קלייר ג'קלין

כאשר ביוני 2019 קיבלתי את תפקיד מנכ"לית NRAS במקומה של המייסדת איילסה בוסוורת', לא ידעתי מה צופן לי העתיד. 

במשך זמן מה התנגדתי אפילו לשקול לקחת על עצמי את תפקיד המנכ"ל. באמת שלא הרגשתי מוסמך או בקיא מספיק, או מצויד במערך הכישורים הנדרש כדי לקחת על עצמי את תפקיד הובלת ארגון לאומי. אני מתכוון, באמת, מי אני שאעז לחשוב שאוכל ללכת בעקבותיה של איילסה ולהשיג אפילו חלק קטן ממה שהיא השיגה ב-19 שנים? אני מתכוון, באמת, קלייר?... התחנכתי בעיירה בת רחוב אחד במערב אירלנד, עובד מגיל 17, ללא תואר באוניברסיטה או במכללה... איך אני מעז לחשוב שאני יכול להיות כל כך נועז ולהניח שאני יכול להיות מנכ"ל!

אז מה שינה את דעתי? זה היה האמון והאמונה של אחרים בי שאני יכול לעשות את העבודה, הייתי רק צריך לסמוך על שיקול דעתם ולהקשיב לאינסטינקטים שלי. אחרי הכל, באמת האמנתי במה ש-NRAS עושה והייתי נלהב לעשות שינוי. 

ספק עצמי אינו דבר חדש בקרב אלו בתפקידי מנהיגות, תסמונת המתחזה* נפוצה במגזר השלישי, וכנראה בכל התעשיות. ההתגלות עבורי הייתה במפגש מנהיגות צדקה שאורגן על ידי קרן המלך. הייתי בחדר עם מנהיגים אחרים של ארגוני צדקה, וכולנו שיתפנו את הדאגה שלנו שאנחנו לא האנשים הנכונים לעשות את התפקיד שלנו. דיברנו הרבה באותו יום על תסמונת המתחזה ורגע הניצוץ שלי היה כשקיבלתי את העובדה ש'כולם' הם בני אדם. דיברנו על איך אולי בגלל שבמגזר השלישי המניע הוא לא רווחים או מכירת מוצרים נוספים או עיצוב הגאדג'ט הבא שחובה שיהיה... זה על אנשים ועל מטרות. 

לשרת ולעזור לאנשים, זוהי מטרתם של רוב ארגוני הצדקה. הדאגה הזו שאם אנחנו, כמנהיגי ארגוני צדקה, לא נעשה את עבודתנו ביעילות, אלו האנשים שיפספסו או גרוע מכך, יסבלו. תחושת האחריות הזו היא עצומה. עם זאת, מה שהבנתי באותו יום הוא לנסות לקבל את העובדה שגם אנחנו אנשים שעושים כמיטב יכולתנו למען שיפור המטרות שלנו, ואנחנו לא צריכים להעמיס על עצמנו במחשבה שאנחנו צריכים שיהיו לנו את כל התשובות והפתרונות לכל בעיה שעולה. 

מאותו רגע ואילך, ניגשתי לתפקיד החדש שלי בצורה מעט שונה. קיבלתי את היכולות שלי וזיהיתי שהדרך להצלחה היא להקיף את עצמי באחרים שחולקים את אותה התשוקה למטרה ובעלי כישורים שאולי אין לי. קבלת המגבלות שלי והאמון באלה שנתנו בי אמון, זה היה המפתח. אני באמת מבורכת בכך שמועצת הנאמנים של NRAS, היועצים המקצועיים של NRAS, עמיתיי וכמובן קודמתי בתפקיד, איילסה. כולם ראו בי משהו שלא יכולתי לראות את עצמי. מאז שהגעתי לרמת קבלה זו, באמת התחלתי ליהנות מתפקיד המנכ"לית. אני מרגישה כל כך מכובדת וזכות גדולה להיות האפוטרופוס של התואר הזה במהלך כהונתי. 

במהלך החודשים הארוכים והמלחיצים האחרונים של המגפה, דווקא התמיכה מאחרים והיכולת לסמוך על עמיתיי וחבריי הם שעשו את ההבדל כה רב בהתמודדות עם הלחצים של הבטחת ש-NRAS לא רק תשרוד אלא גם תשגשג לנוכח מצוקה.

אני מאוד בחורה של "הכוס חצי מלאה", אולי אלו שנותיי הרבות בדרמות חובבניות שנתנו לי את היכולת לצייר חיוך ולעודד אחרים לאמץ את הגישה של "ההצגה חייבת להימשך". בהחלט נעזרתי בכישורי ה"אני-דראם" שלי כדי להנחות את מפגשי הפייסבוק החיים שלי בשנה האחרונה בערך. מי ידע שהתחביב שלי יוכיח את עצמו כשימושי כל כך בחיי המקצועיים? או שאולי זו פשוט המורשת האירית שלי של "מתנת הדיבור" שהופכת את השידור הציבורי, ובתקווה להציע קצת הרגעה לאנשים עם כל כך הרבה שאלות על COVID, דלקת מפרקים שגרונית וחיסונים, לטבעי עבורי. במילותיו של הפייטן עצמו....

כל העולם הוא במה, וכל הגברים והנשים הם רק שחקנים: יש להם יציאות וכניסות; ואדם אחד בזמנו משחק תפקידים רבים...

וכמו שחקנים, כולנו תלויים בשחקנים האחרים שימלאו את תפקידם. במהלך משבר הקורונה הזה, הייתי כל כך בר מזל "לחלוק את הבמה" של הטרגדיה המודרנית הזו עם כל כך הרבה שחקנים מדהימים אחרים. שיתוף פעולה עם סו בראון, ARMA; דייל ווב, NASS; שנטל אירווין, Arthritis Action; שרה סליט, Crohn's' & Colitis UK; הלן מק'אטיר, אגודת הפסוריאזיס ומנהיגים רבים אחרים של ארגוני מטופלים, שכולם התאחדו לא רק כדי לתמוך במוטבים שלנו, אלא גם זה בזה. לכל ענן יש בטנה כסופה, והחברות והמטרה המשותפת הזו, אני מאמין, יצרו קשרים ארוכי טווח בין הארגונים.

מגפה זו באמת בחנה כל אחד ואחת מאיתנו עד קצה גבול היכולת. מוזר ככל שזה יישמע, במבט לאחור על 15 החודשים האחרונים בערך, אני שמח שהייתה לי האתגר להוביל את NRAS. בלי העבודה שלי אני לא בטוח שהייתי מתגבר על הבעיות האישיות שאני מתמודד איתן. התזמון שלי, אני מרגיש, היה קצת לא מתאים לנוכח גירושין באמצע משבר לאומי, אבל שוב, עם התמיכה של עמיתיי, משפחתי וחברי, אני שמח לומר שלא איבדתי לגמרי את העניינים. זה באמת גורם לי לדאוג לגבי אלפי האנשים שלא זכו ל"ברכה" של היכולת לעבוד במהלך המגפה. אנחנו מרבים להתלונן על עבודה, אבל זה יכול להיות כל כך מרגיע כשמתמודדים עם בעיות בחיים האישיים, ואני באמת סופר את הברכות שלי כל יום, שאני עובד עבור ארגון כל כך נהדר ובמגזר כל כך תומך. 

לסיכום, למרות שהשיער שלי האפיר הרבה יותר בשנה האחרונה ועליתי בקילוגרמים העודפים של הקורונה בגלל עבודה קרובה מדי למקרר הביתי שלי, אני כל כך אסירת תודה ורואה את עצמי בת מזל שאני ממלאת את התפקיד שאני ממלאת.

המסר שלי לכל מי שאולי, כמוני, לפעמים מפקפק ביכולותיו או חושש "לפספס את הרמז" במהלך החיים המתמשך, אני אומר "סמכו על עצמכם וסמכו על אחרים שיתמכו בכם". בקשו עזרה כשאתם מרגישים מחוץ לתחום שלכם והיו מוכנים "לעודד" אחרים שעשויים להתקשות בתפקידם. יחד כולנו יכולים להופיע בצורה הטובה ביותר, גם כשאנחנו נשארים לבד על הבמה לזמן מה... אתם רק צריכים לחכות שהנגן הבא יעשה את כניסתו והמופע יימשך!

#לאחזרהלנורמליקדימהלטוב יותר.

 למידע נוסף על האופן שבו NRAS יכולה לעזור לך ו/או למטופלים שלך, אנא צרו קשר עם enquiries@nras.org.uk